<h1>או"ז הלכ' אבלות סימן תכ"ב</h1>
<h2>דף ק:</h2>
תניא [תינוק] כל שלשים יום יוצא בחיק פי' רש"י קטן שמת בתוך ל' יום יוצא לקוברו בחיק כלומר שא"צ מטה ואומר אני יצחק המחבר שמיירי בקטן שכלו לו חדשיו שראוי להתאבל עליו כדמסיק לקמן וא"א עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, אלמא דבקטן שמתאבלים עליו עסקינן דאל"כ תיפוק ליה דאין מתאבלין עליו כלל ואפ"ה יוצא בחיק כלומר שאין צריך להוציאו במטה אבל אם רוצים להוציאו במטה הרשות בידם אלא קמ"ל שאין מטריחים עליהם להוציאו במטה כפי' רבי' שלמה בעשרה יוחסין [פ' ע"ב] ולד שמת בתוך ל' א"צ לכבדו במותו להוציאו לקבורה לא במטה ולא בכליבה אלא בחיק דאי בקטן שלא כלו לו חדשיו הא כתב מורי הרב ר' שמחה בר' שמואל זצ"ל שאפילו קבורה אינו טעון כדתניא בתוספתא דאהלות בור שמטילים בו נפלים טהור ומעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור וכו' וכההיא דפ' נגמר הדין [מ"ח ע"א] דארשב"ג אין לנפלים תפוסת הקבר פי' [שיאסור] את הקבר בהנאה ואפי' ת"ק לא אמר דאסור בהנאה אלא כשהטיל בו נפל משום דעדיף מהזמנה, ואי שייכא קבורה בנפלים א"כ מה לי בר קיימא ומה לי נפל אלא ודאי בנפלים לא שייכא קבורה כלל. והכא בקטן שכלו לו חדשיו מיירי והיינו דקאמר א"א עליו תנחומי אבלים אע"ג דמתאבלין עליו ודיו שיוציאוהו בחיק. ונקבר באשה אחת ובשני אנשים פירש"י וא"צ עשרה לקבורה ובעשרה יוחסין [שם] כתוב ואין צריך רבים ללותו אלא שלשה. אבל לא באיש אחד ובשתי נשים פי' שמא יבואו לידי עבירה כדתנן בעשרה יוחסין לא יתיחד איש עם שתי נשים אבל מתיחדת אשה עם שני אנשים. אבא שאול אומר אף נקבר באיש אחד ובשתי נשים ופרכי' בעשרה יוחסין לימא מתני' דלא כאבא שאול ומשנינן אפי' תימא כאבא שאול בשעת אנינותיה של אדם תביר יצריה ורבנן דאבא שאול סברי לה כר' יצחק דא"ר יצחק מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו אפי' בשעת אנינותו של אדם יצריה מתגבר עליו ואבא שאול כי כתיב ההוא במתרעם על מדותיו וה"ק מה יתרעם אדם על מדותיו וכו' ואומר לי לבי אני יצחק המחבר דהלכה כאבא שאול דודאי הכי מסתברא דבמתרעם על מדותיו איירי קרא ואפילו אבא שאול לא שרי לקוברו באיש אחד ובשתי נשים אלא שהם קרובים של תינוק דמחמת אנינותייהו תביר יצרייהו אבל אם אינם קרוביו ודאי אתו לידי עבירה דהא אינם אנונים ובבתי קברות דידן הסמוכים לעיר שמא מותר אע"פ שאינם קרוביו של תינוק כדמשמע פי' רש"י דפירש בעשרה יוחסין אבל לא באיש אחד ובשתי נשים משום יחוד שלא היו בתי קברות שלהן סמוכין לעיר משמע הא אם היו סמוכין לעיר שרי. ורפיא בידי. ואין עומדין עליו בשורה פי' אין צריך לעמוד עליו בשורה פי' כשחוזרין מביה"ק עוברין לפני האבל בשורה וכל אחד אומר לו תתנחם. וא"א עליו ברכת אבלי' דהיינו ברכה שאומר ברחבה כדאמר בכתובו' [ח' ע"ב]. ולא תנחומי אבלים דהיינו שהולכין כל שבעה לנחמו בביתו. בן ל' יוצא בדלוסקמ' פי' בכלי שנקבר בו ר"י אומר לא דלוסקמא הניטלת בכתף אלא הניטלת באגפיים פי' לא בדלוסקמא קטנה כל כך הניטלת בכתף באדם אחד אלא בשני בני אדם בין ידיהם. ועומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בן י"ב חודש יוצא במטה ר"ע אומר הוא בן שנה ואיבריו כבן שתים אבל בן שנה ואיבריו כבן שנה אינו יוצא במטה פי' אין צריך להוציאו במטה. והאידנא אין נוהגין לעמוד ברחבה אפילו על אדם גדול. וכן לענין מעמד ומושב דת"ר ס"פ המוכר פירות בבבא בתרא [ק' ע"ב] אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת פי' בחזרתן מן הקבר הולכין מעט ויושבין מעט כך עושין עד שבעה פעמים ואמרי' במגילה [כ"ג ע"א] דאין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה ומשום דבעי למימר עמדו יקרים ושבו יקרים האידנא אין נוהגים לעשות כלל ואפילו מי שהוא רוצה לעשות מוחין בידו כדאמר בהמוכר [שם] אחתי' דרמי בר פפא הות נסיבא לרב אויא שכיבא ועבד לה שבעה מעמדות ומושבות וכו' עד אמר רבא בהא נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והכא לא נהוג, הילכך האידנא דאין נוהגין אין עושין כלל. ובספר בשר ע"ג גחלים בתשובות רב נטרונאי בר הילאי שהשיב לרבנא נתן בריה דרבנא חנניה ולרבנא יהודה בריה דרבנא שאול כתוב וששאלתם נהגו רבנן למיעבד מעמד ומושב או לא אע"ג דאמר רב אין פוחתין ה"ק דכי עביד לא ליעבד פחות משבעה אבל מאן דלא ניחא ליה למיעבד כלל הרשות בידו ולא דכירנא ולא שמיעא לן נמי בדרי דהוו קמן דעבדין בתרתין מתיבתא כהדין מעשה דגמרא לא ביחיד ולא בצבור ולא בעיר ולא בבית הקברות אלא רגילי רבנן דמתיבתא דילנא דכד הדרין מאחורי המטה יתבין שבעה זימנין וקיימין לאפסוקי בעלמא ולאו משום מעמד ומושב ל"ש חד חד לא שנא עשרה עשרה ועוד כתוב באותם תשובות למה נוהגין לישב מפני שהרוחות מלוות אותם וכל ישיבה שיושבת בורחת אחת מהן וזה לשון ה"ר ברוך מארץ יון זצ"ל שכתב בפירושיו בפ' המוכר מפני מה היו עושין המעמדות והמושבות כשחוזרין מביה"ק מפני שהשדים מלוים אותם וכשיושבין ועומדין הצבור במקום אחד הולכים להם השדים ומפני מה לוקחין עפר ומריחין אותו ומשליכין אותו על ראשיהם ואחוריהם דכתיב זכור כי עפר אנחנו עכ"ל ולא נהירא לרשב"ם האי טעמא דא"כ דמפני שדים עבדו א"כ יהיו עושין כן בכל מקום ובפרק המוכר מוכח דבמנהגא תליא מילתא כדפרי' לעיל, ועוד מאי קא מסיק התם כנגד הבל הבלים וגו' ופירשב"ם שהיו עושין כן כדי לנחם את האבל או להראות צער על המת שמת ולהרבות בבכי ולתת איש אל לבו ולשוב בתשובה כי חיי האדם הבל וראיתי כתוב בתשובות בשם רבינו אליקים זצ"ל לאחר סיום קדיש לוקחין עפר ועמו עשב ומשליכין אחרי גיוום וטעמו של דבר כדי להפסיק בין המיתה והעשב שלוקחין עם העפר כמה דאמר יציצו כעשב השדה וקרא בתחיית המתים כתיב ולהכי לוקחין עפר שמזכיר שהוא עפר כדכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב ולהכי מזכירין יום המיתה ומקבלין עליהם דין שמים כך ראיתי כתוב בשמו וכתוב בספר בשר ע"ג גחלים בתשובות רב נטרונאי גאון ולרחוץ ידיהם כשחוזרין מביה"ק קודם כניסתן לבתיהם אין רוחצין ואם נהגו רוחצין ואין בכך כלום. מה הן בהספד כלומר כמה יהא גדול שמצוה להספידו ר' מאיר אומר משום רבי ישמעאל עניים בני שלש בהספד פי' מפני קורת רוח של עני שהוא מצטער על בנו יותר מן העשיר לפי שבנו מסייעו וצריך לו אבל עשירים בני חמש בהספד ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש עשירים בני שש. ובני זקנים כבני עניים פירש"י זצ"ל זקנים ממש לפי שאין יכולים לצאת בניהם מטפלין בהם [וי"מ] זקנים ת"ח.
